×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
שמואל א י״דתנ״ך
א֣
אָ
(א)  וַיְהִ֣י הַיּ֗וֹם וַיֹּ֨אמֶר יוֹנָתָ֤ן בֶּן⁠־שָׁאוּל֙ אֶל⁠־הַנַּ֙עַר֙ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֔יו לְכָ֗ה וְנַעְבְּרָה֙ אֶל⁠־מַצַּ֣ב פְּלִשְׁתִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר מֵעֵ֣בֶר הַלָּ֑ז וּלְאָבִ֖יו לֹ֥א הִגִּֽיד׃ (ב) וְשָׁא֗וּל יוֹשֵׁב֙ בִּקְצֵ֣ה הַגִּבְעָ֔ה תַּ֥חַת הָרִמּ֖וֹן אֲשֶׁ֣ר בְּמִגְר֑וֹן וְהָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמּ֔וֹ כְּשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת אִֽישׁ׃ (ג) וַאֲחִיָּ֣ה בֶן⁠־אֲחִט֡וּב אֲחִ֡י אִיכָב֣וֹד׀ בֶּן⁠־פִּֽינְחָ֨ס בֶּן⁠־עֵלִ֜י כֹּהֵ֧ן ׀ יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה בְּשִׁל֖וֹ נֹשֵׂ֣א אֵפ֑וֹד וְהָעָם֙ לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י הָלַ֖ךְ יוֹנָתָֽן׃ (ד) וּבֵ֣ין הַֽמַּעְבְּר֗וֹת אֲשֶׁ֨ר בִּקֵּ֤שׁ יֽוֹנָתָן֙ לַעֲבֹר֙ עַל⁠־מַצַּ֣ב פְּלִשְׁתִּ֔ים שֵׁן⁠־הַסֶּ֤לַע מֵהָעֵ֙בֶר֙ מִזֶּ֔ה וְשֵׁן⁠־הַסֶּ֥לַע מֵהָעֵ֖בֶר מִזֶּ֑ה וְשֵׁ֤ם הָאֶחָד֙ בּוֹצֵ֔ץ וְשֵׁ֥ם הָאֶחָ֖ד סֶֽנֶּה׃ (ה) הַשֵּׁ֧ן הָאֶחָ֛ד מָצ֥וּק מִצָּפ֖וֹן מ֣וּל מִכְמָ֑שׂ וְהָאֶחָ֥ד מִנֶּ֖גֶב מ֥וּל גָּֽבַע׃ (ו)  וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹנָתָ֜ן אֶל⁠־הַנַּ֣עַר׀ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֗יו לְכָה֙ וְנַעְבְּרָ֗ה אֶל⁠־מַצַּב֙ הָעֲרֵלִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אוּלַ֛י יַעֲשֶׂ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה לָ֑נוּ כִּ֣י אֵ֤ין לַֽיהֹוָה֙י⁠־⁠הֹוָה֙ מַעְצ֔וֹר לְהוֹשִׁ֥יעַ בְּרַ֖ב א֥וֹ בִמְעָֽט׃ (ז) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֔יו עֲשֵׂ֖ה כׇּל⁠־אֲשֶׁ֣ר בִּלְבָבֶ֑ךָ נְטֵ֣ה לָ֔ךְ הִנְנִ֥י עִמְּךָ֖ כִּלְבָבֶֽךָ׃ (ח)  וַיֹּ֙אמֶר֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן הִנֵּ֛ה אֲנַ֥חְנוּ עֹבְרִ֖ים אֶל⁠־הָאֲנָשִׁ֑ים וְנִגְלִ֖ינוּ אֲלֵיהֶֽם׃ (ט) אִם⁠־כֹּ֤ה יֹֽאמְרוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ דֹּ֕מּוּ עַד⁠־הַגִּיעֵ֖נוּ אֲלֵיכֶ֑ם וְעָמַ֣דְנוּ תַחְתֵּ֔ינוּ וְלֹ֥א נַעֲלֶ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃ (י) וְאִם⁠־כֹּ֨ה יֹאמְר֜וּ עֲל֤וּ עָלֵ֙ינוּ֙ וְעָלִ֔ינוּ כִּֽי⁠־נְתָנָ֥ם יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה בְּיָדֵ֑נוּ וְזֶה⁠־לָּ֖נוּ הָאֽוֹת׃ (יא) וַיִּגָּל֣וּ שְׁנֵיהֶ֔ם אֶל⁠־מַצַּ֖ב פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיֹּאמְר֣וּ פְלִשְׁתִּ֔ים הִנֵּ֤ה עִבְרִים֙ יֹֽצְאִ֔ים מִן⁠־הַחֹרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר הִתְחַבְּאוּ⁠־שָֽׁם׃ (יב) וַיַּעֲנוּ֩ אַנְשֵׁ֨י הַמַּצָּבָ֜ה אֶת⁠־יוֹנָתָ֣ן׀ וְאֶת⁠־נֹשֵׂ֣א כֵלָ֗יו וַיֹּֽאמְרוּ֙ עֲל֣וּ אֵלֵ֔ינוּ וְנוֹדִ֥יעָה אֶתְכֶ֖ם דָּבָ֑ר וַיֹּ֨אמֶר יוֹנָתָ֜ן אֶל⁠־נֹשֵׂ֤א כֵלָיו֙ עֲלֵ֣ה אַחֲרַ֔י כִּֽי⁠־נְתָנָ֥ם יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה בְּיַ֥ד יִשְׂרָאֵֽל׃ (יג) וַיַּ֣עַל יוֹנָתָ֗ן עַל⁠־יָדָיו֙ וְעַל⁠־רַגְלָ֔יו וְנֹשֵׂ֥א כֵלָ֖יו אַחֲרָ֑יו וַֽיִּפְּלוּ֙ לִפְנֵ֣י יוֹנָתָ֔ן וְנֹשֵׂ֥א כֵלָ֖יו מְמוֹתֵ֥ת אַחֲרָֽיו׃ (יד) וַתְּהִ֞י הַמַּכָּ֣ה הָרִאשֹׁנָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֧ה יוֹנָתָ֛ן וְנֹשֵׂ֥א כֵלָ֖יו כְּעֶשְׂרִ֣ים אִ֑ישׁ כְּבַחֲצִ֥י מַעֲנָ֖ה צֶ֥מֶד שָׂדֶֽה׃ (טו) וַתְּהִי֩ חֲרָדָ֨ה בַמַּחֲנֶ֤ה בַשָּׂדֶה֙ וּבְכׇל⁠־הָעָ֔ם הַמַּצָּב֙ וְהַמַּשְׁחִ֔ית חָרְד֖וּ גַּם⁠־הֵ֑מָּה וַתִּרְגַּ֣ז הָאָ֔רֶץ וַתְּהִ֖י לְחֶרְדַּ֥ת אֱלֹהִֽים׃ (טז) וַיִּרְא֤וּ הַצֹּפִים֙ לְשָׁא֔וּל בְּגִבְעַ֖ת בִּנְיָמִ֑ן וְהִנֵּ֧ה הֶהָמ֛וֹן נָמ֖וֹג וַיֵּ֥לֶךְ וַהֲלֹֽם׃ (יז)  וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֗וּל לָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ פִּקְדוּ⁠־נָ֣א וּרְא֔וּ מִ֖י הָלַ֣ךְ מֵעִמָּ֑נוּ וַֽיִּפְקְד֔וּ וְהִנֵּ֛ה אֵ֥ין יוֹנָתָ֖ן וְנֹשֵׂ֥א כֵלָֽיו׃ (יח) וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ לַֽאֲחִיָּ֔ה הַגִּ֖ישָׁה אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים כִּֽי⁠־הָיָ֞ה אֲר֧וֹן הָאֱלֹהִ֛ים בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא וּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (יט) וַיְהִ֗י עַ֣ד דִּבֶּ֤ר שָׁאוּל֙ אֶל⁠־הַכֹּהֵ֔ן וְהֶהָמ֗וֹן אֲשֶׁר֙ בְּמַחֲנֵ֣ה פְלִשְׁתִּ֔ים וַיֵּ֥לֶךְ הָל֖וֹךְ וָרָ֑ב וַיֹּ֧אמֶר שָׁא֛וּל אֶל⁠־הַכֹּהֵ֖ן אֱסֹ֥ף יָדֶֽךָ׃ (כ) וַיִּזָּעֵ֣ק שָׁא֗וּל וְכׇל⁠־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וַיָּבֹ֖אוּ עַד⁠־הַמִּלְחָמָ֑ה וְהִנֵּ֨ה הָיְתָ֜ה חֶ֤רֶב אִישׁ֙ בְּרֵעֵ֔הוּ מְהוּמָ֖ה גְּדוֹלָ֥ה מְאֹֽד׃ (כא) וְהָעִבְרִ֗ים הָי֤וּ לַפְּלִשְׁתִּים֙ כְּאֶתְמ֣וֹל שִׁלְשׁ֔וֹם אֲשֶׁ֨ר עָל֥וּ עִמָּ֛ם בַּֽמַּחֲנֶ֖ה סָבִ֑יב וְגַם⁠־הֵ֗מָּה לִֽהְיוֹת֙ עִם⁠־יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר עִם⁠־שָׁא֖וּל וְיוֹנָתָֽן׃ (כב) וְכֹל֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמִּֽתְחַבְּאִ֤ים בְּהַר⁠־אֶפְרַ֙יִם֙ שָֽׁמְע֔וּ כִּי⁠־נָ֖סוּ פְּלִשְׁתִּ֑ים וַֽיַּדְבְּק֥וּ גַם⁠־הֵ֛מָּה אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּמִּלְחָמָֽה׃ (כג) וַיּ֧וֹשַׁע יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא אֶת⁠־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהַ֨מִּלְחָמָ֔ה עָבְרָ֖ה אֶת⁠־בֵּ֥ית אָֽוֶן׃ (כד) וְאִֽישׁ⁠־יִשְׂרָאֵ֥ל נִגַּ֖שׂ בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֩אֶל֩ שָׁא֨וּל אֶת⁠־הָעָ֜ם לֵאמֹ֗ר אָר֣וּר הָ֠אִ֠ישׁ אֲשֶׁר⁠־יֹ֨אכַל לֶ֜חֶם עַד⁠־הָעֶ֗רֶב וְנִקַּמְתִּי֙ מֵאֹ֣יְבַ֔י וְלֹא⁠־טָעַ֥ם כׇּל⁠־הָעָ֖ם לָֽחֶם׃ (כה)  וְכׇל⁠־הָאָ֖רֶץ בָּ֣אוּ בַיָּ֑עַר וַיְהִ֥י דְבַ֖שׁ עַל⁠־פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶֽה׃ (כו) וַיָּבֹ֤א הָעָם֙ אֶל⁠־הַיַּ֔עַר וְהִנֵּ֖ה הֵ֣לֶךְ דְּבָ֑שׁ וְאֵין⁠־מַשִּׂ֤יג יָדוֹ֙ אֶל⁠־פִּ֔יו כִּֽי⁠־יָרֵ֥א הָעָ֖ם אֶת⁠־הַשְּׁבֻעָֽה׃ (כז) וְיוֹנָתָ֣ן לֹא⁠־שָׁמַ֗ע בְּהַשְׁבִּ֣יעַ אָבִיו֮ אֶת⁠־הָעָם֒ וַיִּשְׁלַ֗ח אֶת⁠־קְצֵ֤ה הַמַּטֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַיִּטְבֹּ֥ל אוֹתָ֖הּ בְּיַעְרַ֣ת הַדְּבָ֑שׁ וַיָּ֤שֶׁב יָדוֹ֙ אֶל⁠־פִּ֔יו [וַתָּאֹ֖רְנָה] (ותראנה)א עֵינָֽיו׃ (כח) וַיַּ֩עַן֩ אִ֨ישׁ מֵהָעָ֜ם וַיֹּ֗אמֶר הַשְׁבֵּ֩עַ֩ הִשְׁבִּ֨יעַ אָבִ֤יךָ אֶת⁠־הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר אָר֥וּר הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר⁠־יֹ֥אכַל לֶ֖חֶם הַיּ֑וֹם וַיָּ֖עַף הָעָֽם׃ (כט) וַיֹּ֙אמֶר֙ יֽוֹנָתָ֔ן עָכַ֥ר אָבִ֖י אֶת⁠־הָאָ֑רֶץ רְאוּ⁠־נָא֙ כִּי⁠־אֹ֣רוּ עֵינַ֔י כִּ֣י טָעַ֔מְתִּי מְעַ֖ט דְּבַ֥שׁ הַזֶּֽה׃ (ל) אַ֗ף כִּ֡י לוּא֩ אָכֹ֨ל אָכַ֤ל הַיּוֹם֙ הָעָ֔ם מִשְּׁלַ֥ל אֹיְבָ֖יו אֲשֶׁ֣ר מָצָ֑א כִּ֥י עַתָּ֛ה לֹא⁠־רָבְתָ֥ה מַכָּ֖ה בַּפְּלִשְׁתִּֽים׃ (לא) וַיַּכּ֞וּ בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ בַּפְּלִשְׁתִּ֔ים מִמִּכְמָ֖שׂ אַיָּלֹ֑נָה וַיָּ֥עַף הָעָ֖ם מְאֹֽד׃ (לב) [וַיַּ֤עַט] (ויעש) הָעָם֙ אֶל⁠־[הַשָּׁלָ֔ל] (שלל) וַיִּקְח֨וּ צֹ֧אן וּבָקָ֛ר וּבְנֵ֥י בָקָ֖ר וַיִּשְׁחֲטוּ⁠־אָ֑רְצָה וַיֹּ֥אכַל הָעָ֖ם עַל⁠־הַדָּֽם׃ (לג) וַיַּגִּ֤ידוּ לְשָׁאוּל֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֥ה הָעָ֛ם חֹטִ֥אים לַיהֹוָ֖הי⁠־⁠הֹוָ֖ה לֶאֱכֹ֣ל עַל⁠־הַדָּ֑ם וַיֹּ֣אמֶר בְּגַדְתֶּ֔ם גֹּלּוּ⁠־אֵלַ֥י הַיּ֖וֹם אֶ֥בֶן גְּדוֹלָֽה׃ (לד) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל פֻּ֣צוּ בָעָ֡ם וַאֲמַרְתֶּ֣ם לָהֶ֡ם הַגִּ֣ישׁוּ אֵלַי֩ אִ֨ישׁ שׁוֹר֜וֹ וְאִ֣ישׁ שְׂיֵ֗הוּ וּשְׁחַטְתֶּ֤ם בָּזֶה֙ וַאֲכַלְתֶּ֔ם וְלֹא⁠־תֶחֶטְא֥וּ לַיהֹוָ֖הי⁠־⁠הֹוָ֖ה לֶאֱכֹ֣ל אֶל⁠־הַדָּ֑ם וַיַּגִּ֨שׁוּ כׇל⁠־הָעָ֜ם אִ֣ישׁ שׁוֹר֧וֹ בְיָד֛וֹ הַלַּ֖יְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ⁠־שָֽׁם׃ (לה) וַיִּ֧בֶן שָׁא֛וּל מִזְבֵּ֖חַ לַיהֹוָ֑הי⁠־⁠הֹוָ֑ה אֹת֣וֹ הֵחֵ֔ל לִבְנ֥וֹת מִזְבֵּ֖חַ לַיהֹוָֽהי⁠־⁠הֹוָֽה׃ (לו)  וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֡וּל נֵרְדָ֣ה אַחֲרֵי֩ פְלִשְׁתִּ֨ים ׀ לַ֜יְלָה וְֽנָבֹ֥זָה בָהֶ֣ם׀ עַד⁠־א֣וֹר הַבֹּ֗קֶר וְלֹֽא⁠־נַשְׁאֵ֤ר בָּהֶם֙ אִ֔ישׁ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כׇּל⁠־הַטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ עֲשֵׂ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַכֹּהֵ֔ן נִקְרְבָ֥ה הֲלֹ֖ם אֶל⁠־הָאֱלֹהִֽים׃ (לז) וַיִּשְׁאַ֤ל שָׁאוּל֙ בֵּֽאלֹהִ֔ים הַֽאֵרֵד֙ אַחֲרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים הֲתִתְּנֵ֖ם בְּיַ֣ד יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֥א עָנָ֖הוּ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ (לח) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל גֹּ֣שֽׁוּ הֲלֹ֔ם כֹּ֖ל פִּנּ֣וֹת הָעָ֑ם וּדְע֣וּ וּרְא֔וּ בַּמָּ֗ה הָ֥יְתָ֛הב הַחַטָּ֥את הַזֹּ֖את הַיּֽוֹם׃ (לט) כִּ֣י חַי⁠־יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה הַמּוֹשִׁ֙יעַ֙ אֶת⁠־יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֧י אִם⁠־יֶשְׁנ֛וֹ בְּיוֹנָתָ֥ן בְּנִ֖י כִּ֣י מ֣וֹת יָמ֑וּת וְאֵ֥ין עֹנֵ֖הוּ מִכׇּל⁠־הָעָֽם׃ (מ) וַיֹּ֣אמֶר אֶל⁠־כׇּל⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל אַתֶּם֙ תִּֽהְיוּ֙ לְעֵ֣בֶר אֶחָ֔ד וַֽאֲנִי֙ וְיוֹנָתָ֣ן בְּנִ֔י נִהְיֶ֖ה לְעֵ֣בֶר אֶחָ֑ד וַיֹּאמְר֤וּ הָעָם֙ אֶל⁠־שָׁא֔וּל הַטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה׃ (מא)  וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֗וּל אֶל⁠־יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הָ֣בָה תָמִ֑ים וַיִּלָּכֵ֧ד יוֹנָתָ֛ן וְשָׁא֖וּל וְהָעָ֥ם יָצָֽאוּ׃ (מב) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל הַפִּ֕ילוּ בֵּינִ֕י וּבֵ֖ין יוֹנָתָ֣ן בְּנִ֑י וַיִּלָּכֵ֖ד יוֹנָתָֽן׃ (מג) וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל⁠־י֣וֹנָתָ֔ן הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָה וַיַּגֶּד⁠־ל֣וֹ יוֹנָתָ֗ן וַיֹּ֩אמֶר֩ טָעֹ֨ם טָעַ֜מְתִּי בִּקְצֵ֨ה הַמַּטֶּ֧ה אֲשֶׁר⁠־בְּיָדִ֛י מְעַ֥ט דְּבַ֖שׁ הִנְנִ֥י אָמֽוּת׃ (מד)  וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל כֹּה⁠־יַעֲשֶׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים וְכֹ֣ה יוֹסִ֑ף כִּי⁠־מ֥וֹת תָּמ֖וּת יוֹנָתָֽן׃ (מה) וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אֶל⁠־שָׁא֗וּל הֲֽיוֹנָתָ֤ן ׀ יָמוּת֙ אֲשֶׁ֣ר עָ֠שָׂ֠ה הַיְשׁוּעָ֨ה הַגְּדוֹלָ֣ה הַזֹּאת֮ בְּיִשְׂרָאֵל֒ חָלִ֗ילָה חַי⁠־יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אִם⁠־יִפֹּ֞ל מִשַּׂעֲרַ֤ת רֹאשׁוֹ֙ אַ֔רְצָה כִּֽי⁠־עִם⁠־אֱלֹהִ֥ים עָשָׂ֖ה הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּפְדּ֥וּ הָעָ֛ם אֶת⁠־יוֹנָתָ֖ן וְלֹא⁠־מֵֽת׃ (מו)  וַיַּ֣עַל שָׁא֔וּל מֵאַחֲרֵ֖י פְּלִשְׁתִּ֑ים וּפְלִשְׁתִּ֖ים הָלְכ֥וּ לִמְקוֹמָֽם׃ (מז) וְשָׁא֛וּל לָכַ֥ד הַמְּלוּכָ֖ה עַל⁠־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּלָּ֣חֶם סָבִ֣יב ׀ בְּֽכׇל⁠־אֹיְבָ֡יו בְּמוֹאָ֣ב׀ וּבִבְנֵֽי⁠־עַמּ֨וֹן וּבֶאֱד֜וֹם וּבְמַלְכֵ֤י צוֹבָה֙ וּבַפְּלִשְׁתִּ֔ים וּבְכֹ֥ל אֲשֶׁר⁠־יִפְנֶ֖ה יַרְשִֽׁיעַ׃ (מח) וַיַּ֣עַשׂ חַ֔יִל וַיַּ֖ךְ אֶת⁠־עֲמָלֵ֑ק וַיַּצֵּ֥ל אֶת⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֥ד שֹׁסֵֽהוּ׃ (מט)  וַיִּֽהְיוּ֙ בְּנֵ֣י שָׁא֔וּל יוֹנָתָ֥ן וְיִשְׁוִ֖י וּמַלְכִּישׁ֑וּעַג וְשֵׁם֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו שֵׁ֤ם הַבְּכִירָה֙ מֵרַ֔ב וְשֵׁ֥ם הַקְּטַנָּ֖ה מִיכַֽל׃ (נ) וְשֵׁם֙ אֵ֣שֶׁת שָׁא֔וּל אֲחִינֹ֖עַם בַּת⁠־אֲחִימָ֑עַץ וְשֵׁ֤ם שַׂר⁠־צְבָאוֹ֙ אֲבִינֵ֔ר בֶּן⁠־נֵ֖ר דּ֥וֹד שָׁאֽוּל׃ (נא) וְקִ֧ישׁ אֲבִֽי⁠־שָׁא֛וּל וְנֵ֥ר אֲבִֽי⁠־אַבְנֵ֖ר בֶּן⁠־אֲבִיאֵֽל׃ (נב)  וַתְּהִ֤י הַמִּלְחָמָה֙ חֲזָקָ֣ה עַל⁠־פְּלִשְׁתִּ֔ים כֹּ֖ל יְמֵ֣י שָׁא֑וּל וְרָאָ֨ה שָׁא֜וּלד כׇּל⁠־אִ֤ישׁ גִּבּוֹר֙ וְכׇל⁠־בֶּן⁠־חַ֔יִל וַיַּאַסְפֵ֖הוּ אֵלָֽיו׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א [וַתָּאֹ֖רְנָה] (ותראנה) א-כתיב=וַתָּרְאֹ֖נָה
ב הָ֥יְתָ֛ה =א (מרכא בתיבת תביר), וכך אצל ברויאר ומג"ה.
• ממ=הָֽיְתָ֛ה
ג וּמַלְכִּישׁ֑וּעַ =ש1,ש2,ב1 ומסורת-ש1 (תיבה אחת), ולפי קונטרסי המסורה שהיו בהתחלת הכתר, בכל המקומות: שמ״א יד,מט [כאן]; שמ״א לא,ב; דה"א ח,לג; דה"א ט,לט; דה"א י,ב); וכמו כן בתיגאן. מ"ג-ש1 על במדבר א׳: <[מלין] דכתב חדה וכן קורין ומצאנו אותם במעשה המלמד הגדול אהרן בן משה בן אשר במעשיו במחזור המכונה באלתאג': ...מלכי שוע>.
• א,ל,ק=וּמַלְכִּי⁠־שׁ֑וּעַ וכמו כן בכתבי⁠־יד ספרדים אחרים (חוץ מ-ש2) ובדפוסים וקורן.
ד וְרָאָ֨ה שָׁא֜וּל =א?,ל ובדפוסים (וכן מג"ה וברויאר)
• לפי ברויאר א?!=וְרָאָ֨ה שָׁא֗וּל (קדמא ורביע), ודחה את הנוסח הזה בפנים; אך המקום מטושטש מדי מכדי לקבוע על פיו שיש בו נוסח החורג מהעדים המקבילים.
E/ע
הערותNotes
(א) ובהיותו שם היה יום אחד שהעיר ה׳ את רוח יונתן ואמר אל הנער נושא כליו לכה ונעברה אל מצב פלשתים אשר מעבר הלז, רוצה לומר נתקרב אליהם שמה. (ב) והנה אמר אחר זה ושאול יושב בקצה הגבעה וגו׳, וכבר נאמר שהוא היה יושב בגבעה, אבל סבתו אצלי להגיד שלא הרגיש שאול כלל בהליכת יונתן בנו ולא מנערו דבר, לפי שעם היות שניהם חונים בגבעה הנה לא היו מחוברים יחד אבל היו נפרדים במקומותיהם, והיה מקום תחנות שאול בקצה הגבעה תחת רמון אחד אשר במגרון והיו עמו שש מאות איש, כי לא באו עוד אליו מיום אשר נסע מן הגלגל, ויונתן היה בקצה הגבעה מהצד האחר ולכן הלך ולא ידעו אביו: (ג) ואחיה בן אחיטוב וגו׳. הקדים לספר הכתוב שני דברים: האחד שאחיה בן אחיטוב, שאותו אחיטוב היה אחי איכבוד בן פנחס בן עלי שאותו עלי כהן ה׳ בשילה בימים ההם, כי עתה כבר היה נחרב שילה ולכן לא אמר כהן ה׳ בשילה על אחיטוב כי אם על עלי שזכר, הנה אותו אחיטוב היה נושא אפוד שם עם שאול, והאפוד היה כולל לאורים ולתומים שהיה מביא עמו שמה. והנה יחסו לאיכבוד, והיה ראוי שיאמר לבד ואחיה בן אחיטוב בן פנחס בן עלי, אבל לפי שבמה שעבר זכר לידת איכבוד בן פנחס ולא נזכר דבר מאחיטוב, ולזה הודיע שהיה אחיו עם היות שלא נזכר שמה כי אם לידת איכבוד לבדו. או אומר זה להודיע שאחיטוב עם היותו אחי איכבוד ובן פנחס ונכד עלי שכלם היו רועי המזל ובא על ידיהם תקלה לישראל כשהיה הארון בידי פנחס במלחמה, הנה הוא היה טוב לפני השם ועמו היתה התשועה הזאת לישראל. והודיע זה להקדמת ידיעה למה שיזכור אחרי זה משאלת האורים והתומים, וגם להודיע שעם היותו בתוך העם עם שאול על כל זה העם לא ידע כי הלך יונתן מהמחנה, כי לא שאלו עליו לכהן ולא ידעו דבר. ומאשר יוחס כאן אחיה אל פינחס אבי אביו, אמרו חכמינו ז״ל במסכת שבת (פרק ה׳ נ״ה ע״ב) גופא אמר רב, פנחס לא חטא, שנאמר ואחיה בן אחיטוב אחי איכבוד בן פנחס בן עלי וגו׳, אפשר חטא בא לידו והכתוב מיחסו? והלא כבר נאמר (מלאכי ב׳ י״ב) יכרת ה׳ לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה׳ וגו׳, אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה׳ צבאות? אלא שמע מינה פנחס לא חטא וכו׳, וכבר כתבתי שם מה שמורה עליו פשט הכתובים: (ד-ה) והדבר השני שהודיע הוא שבין המעברות שבקש יונתן לעבור על מצב פלשתים היו סלעים גבוהים, והם השינים אשר זכר בשמם מצד צפון ומצד נגב מול הגבע אשר היו שם ישראל, והודיע זה להקדמה ידיעה למה שיזכור שעלה יונתן על ידיו ועל רגליו ושהיה הנסיון בענין העליה אם כה יאמרו עלו עלינו: (ו) ויאמר יהונתן אל הנער וגו׳. זה המאמר שזכר שאמר יונתן לנערו כבר אמרו למעלה, ויראה שהוא כפול במקום הזה, ואחשוב שיונתן שתי פעמים אמר זה לנערו, בראשונה אמר לבד לכה ונעברה אל מצב פלשתים ושהנער לא השיבו דבר אולי פחד מלעשותו, ולכן חזר פעם שנית לאמרו ושנה והרבה בדבריו, כי אמר כאן את מצב הערלים האלה אולי יעשה ה׳ לנו כי אין לה׳ מעצור להושיע ברב או במעט, ורצה לומר שהשגחת השם יתברך תדבק עמהם ויעזרם ויפלטם, וזהו אולי יעשה ה׳ לנו, רוצה לומר ירחם עלינו כיון שאנחנו בני בריתו והם ערלים ואויבי ה׳ יכלו, ואמר שאין ראוי שיפחדו מרבוים כי אין מעצור לה׳ להושיע באנשים רבים או מעטים: (ז) ואז ברוב דבריו הטובים השיב הנער עשה כל אשר בלבבך נטה לך, רוצה לומר עשה מה שתרצה ומה שיתן לבך ונטה לך לאשר תרצה הנני עמך נאמן כאשר בלבבך: (ח) ואז אמר יונתן שיעשו ניחוש ובחינה אחת, והיא שבהיותם עוברים אל אותו הצד אשר בו היו הפלשתים ויגלו לעיניהם. (ט) אם יאמרו דמו עד הגיענו אליכם יעמדו ולא יעלו, כי הם האומרים דמו ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ושעתם מצלחת ולבם רע עליהם ומוכן להתגבר (י) ואם יאמרו עלו עלינו מיד נעלה כי נתנם ה׳ בידינו וזה לנו האות, רוצה לומר שבאמרם עלו עלינו פיהם ענה בהם שנעלה עליהם מעלה מעלה והפלשתים ירדו מטה מטה, ושפחד הקדוש ברוך הוא בלבם ויראים הם לזוז ממקומם. והנה הנסיון הזה אין ספק שלא היה מוכרח ומחוייב מפאת עצמו, כי אם מפאת ההשגחה האלהית אם תדבק בהם, והבחינה הזאת היתה אצלי בזה האופן, כי אולי הפלשתים לא יאמרו הדבור ההוא עלו עלינו וגם לא יאמרו דמו עד הגיענו אליכם, והיה אפשר שיאמרו באו הנה או קרבו אלינו או לכו ונלחמה או כיוצא מהדבורים האלה או זולתם ממה שהדמיון סובל, או לא ידברו דברים אבל יצאו לקראתם, ולכן היתה הבחינה כי אם הם ידברו כאותם הדברים והמלות עצמם אשר אמר יונתן, אין זה כי אם מפאת השגחה אלהית שישים הדברים בפיהם ורוח השם נוצצה בם להודיעם את אשר יעשון, והיה זה ממדרגת רוח הקודש ולכן בחר בזה, כמו שנאמר בגדעון (שופטים ז׳ י״א) ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך: (יא) וזכר שהפלשתים ראו אותם ושחשבו שהיו יהודים היוצאים מן החורים אשר התחבאו שם (יב) ולא אמרו דברים אחרים כי אם אותם הדברים שניסה יהונתן בהם, ואז האמין בה׳ ותחזקנה ידיהם ויאמר אל נערו עלה אחרי כי נתנם ה׳ ביד ישראל, רוצה לומר בלתי אפשרי הוא שנאמין שנתנם ה׳ בידי שנינו אנחנו, אבל האמת הוא שנתנם ה׳ בידי ישראל, וזהו התחלת התשועה והמביא אליה: (יג) ויעלו מיד יונתן ראשונה והיה עולה על ידיו ועל רגליו, לקושי דרך העליה ההיא בסלע שזכר, וגם בזה היה הוראה שידיו רב לו ויעלה במעלה וכבוד במה שילך ברגליו ובמה שיעשה בידיו. וזכר שעם היותם שני אנשים לבד ונגלים לעיני הפלשתים הנה יד ה׳ היתה בם ויפלו חללים לפני יהונתן ונערו היה ממותת והורג אחריו. (יד) ותהי המכה ההיא אשר הכו שניהם כעשרים איש כבחצי מענה צמד שדה, רוצה לומר שהיה שיעור המהלך חצי צמד בקר החורש בשדה. (טו) ועם זה היתה חרדה גדולה במחנה פלשתים, וזה לפי שלא היו יודעים אמיתת הדבר ושהיו היהודים שני אנשים לבד, אבל חשבו שהיה עם רב מהם, והתחילו להתחרד אלו מאלו בחשבם שכלם היו מישראל, ולא לבד העם אבל גם המצב והמשחית והם שרי החיילים וגבוריהם גם הם חרדו ותרגז אומת הארץ וגויי הארץ בכללה. או נאמר שרגזה ותחל הארץ עצמה בדרך נס בענין שנבהלו נחפזו, וזהו ותהי לחרדת אלהים, רוצה לומר שלא היתה חרדתם טבעית ולא בדרך אנושי אבל היה דבר נפלא ונסיי, כי לא היה שם איש ומבלי אדם ורודף אין פחד קראם ורעדה. וכבר אמרו חכמינו ז״ל שאחד מאשר שאלו שלא כהוגן היה יונתן בן שאול. ועוד אמר רב (חולין פרק ז׳ דף צ״ה ע״ב) כל נחש שאינו כנחש אליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש. ורד״ק הרחיב הדבור בעניני הניחושים יעויין שם ולא רציתי לזכרו כאן: (אמר המגיה חפשתי בתלמוד בפרק קמא דתענית דף ד׳ ע״א ובבראשית רבה פרשת ס׳ דף ס״ו ע״ב ובויקרא רבה פרק ל״ז דף ר״ד ע״ד ובשאר מדרשים ולא מצאתי בשום מקום שנמנה יונתן עם אלו אשר שאלו שלא כהוגן, ואולי טעה הרב, ולקח הבן במקום האב, כי שאול נמנה עמהם ולא יונתן בנו, דוק ותמצא): (טז) ויראו הצופים לשאול בגבעת בנימין וגו׳. זכר שהצופים אשר שם שאול בגבעה לראות מה יעשו הפלשתים ראו ההמון נמוג וילך והלום, רוצה לומר ראו מחנה פלשתים שהיה נמוג ונוסע והולך ממחנותם כדמות הבורחים בלתי מסודרים, או יהיה נמוג כפי הרלב״ג שהיה קול המחנה נמוג, רוצה לומר קול ענות חלושה: (יז) ושאול חשש מיד בדבר ואמר פקדו מי הלך מעמנו, וידעו בפקדם העם שאין ביניהם יונתן ונושא כליו. (יח) ואז אמר לאחיה הגישה ארון האלהים, רוצה לומר האורים והתומים אשר היו בתוכם שם שהיו באים בארון אחד לשאול בהם בעת הצורך כמו שזכרתי במה שקדם. והיה זה כדי לשאול על יונתן ועל נסיעת פלשתים, האם היתה תחבולה כדי שילכו ישראל שמה ומה היא אמתת הדבר? ואמרו ובני ישראל פירושו עם בני ישראל, כמו (שמות א׳ ה׳) ויוסף היה במצרים, שהוא כמו עם יוסף שהיה במצרים, או נפרש שאמר זה שאול ושהן אמרו זה גם כן בני ישראל. (יט) וזכר שבהיות שאול מדבר זה אל הכהן ראה שהמון הפלשתים היה הולך ונוסע מאד מאד, וחשב שבאמת היו בורחים ושחרדת אלהים בקרבם, ויאמר לכהן אסוף ידך, רוצה לומר שלא יפתח האורים והתומים ולא יתעסק עוד בשאלה, כי לא היה להם זמן ופנאי. וחכמינו ז״ל בויקרא רבה ובמדרש תהלים (מזמור כ״ז) יחסו זה אל שאול לעון גדול, רוצה לומר שהתחיל לשאול באורים ותומים ואמר לכהן אסוף ידיך, עד שאמרו שזה היה אחד מעונותיו שבעבורו לא נמשכה מלכותו וכמו שאבאר. (כ) והנה ספר הכתוב כאן שאז אסף שאול את עמו ובא עד המלחמה אשר היה בין הפלשתים עצמם, כי היתה חרב איש ברעהו ומהומה גדולה מאד. (כא) והעברים אשר היו בארץ פלשתים ובקרבם היו גרים מזמן קדום ועלו עתה עם הפלשתים בעל כרחם להלחם בישראל (והיו במחנה סביב, כי לא היו בתוך המחנה עם הפלשתים והיו נשמטים מלהלחם ולכן היו סביב המחנה) עתה כשראו חרדת הפלשתים ושהיו בורחים וראו ששאול ועמו היו מכים בהם, היו גם המה עם ישראל והכו גם הם בפלשתים. (כב) וגם כן כל איש ישראל שהיו מתחבאים במערות בהר אפרים שמעו כי נסו פלשתים, ויצאו וידבקו גם המה אחריהם במלחמה. (כג) ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל, בזה האופן. וזכר שהמלחמה עברה בית און, רוצה לומר שעברו מבית און והלאה לרדוף אחרי פלשתים, וזה ממה שיגלה שהאנשים בזמן הנצחון כלם גבורים ובעת הבהלה והרע כלם חלשים, הלא תראה שבני ישראל היו מתחבאים במערות ומהם גרים בתוך פלשתים ולא עצרו כח, וכאשר ראו הנצחון רדפו אחריהם ויכו בהם מכה רבה: (כד) ואיש ישראל נגש ביום ההוא וגו׳. כתב המתרגם ונמשכו אחריו המפרשים שפירוש נגש נדחק, כלומר שהיו רעבים, ושפירוש ויואל שאול, וכבר הואיל ונשבע שאול שלא יאכל אדם מאומה. ויותר נראה מה שפירש רש״י נגש ביום ההוא שהיו אצים ונגשים להלחם בפלשתים, יאמר הכתוב שעם היות ישראל קודם זה נחבאים במערות ומתרחקים מהמלחמה מיראתם את הפלשתים, כאשר ראו תשועת ה׳ שהיתה בהרף עין יצאו ממחבאותיהם והיו נגשים ואצים במלחמה, וכדי שלא יהיו טרודים במאכל ולא יפסיקו המלחמה השביע שאול את העם לאמור ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב, באופן שכל היום נתעסק במלחמה ונקמתי מאויבי, וכן עשו שלא טעם העם לחם, רוצה לומר שלא אכל העם כלל כי לחם שם כולל לכל מיני מאכל. ואפשר לפרש ויואל מענין רצון, כמו (דברים א׳ ה׳) הואיל משה באר את התורה, יגיד ששאול לא מפאת ההכרח אבל ברצון פשוט עשה זה ואמר אל כלם ארור האיש אשר יאכל וגו׳, והודיע הכתוב שמירת העם כלו את החרם. (כה-כו) כי עם היות שבאו כל עם הארץ ביער והיה דבש על פני השדה, כי היו בעצי היער עדת דבורים והדבש נוטף על פני השדה, לא היה אחד מהם לוקח ומגיע מהדבש אל פיו, לפי שהיו יראים את השבועה. ורש״י כתב שיער היה קנה הצוק״ר והוא היה הדבש הנוטף מהם: (כז) וזכר שיונתן לא שמע בהשביע אביו את העם כי לא היה שם, ולכן בהיותו הולך ביער שלח את קצה המטה אשר בידו ויטבול אותה ביערת הדבש, והיא חלת הדבש העשויה מהדבורים קודם שיוציאו ממנה הדבש, ויראה שהיה כל כך רעב וצמא שאור עיניו גם הם אין אתו, באופן שעם האכילה המועטת ההיא אורו עיניו. וכתב רלב״ג שקראו הלך דבש לפי שהיו כלי הדבש אשר שם הדבורים מושמים שורות שורות ביושר כדמיון דרך, ולזה קרא זה הקבוץ הלך דבש, כי האורח יקרא הלך מצד הדרך אשר הוא הולך: (כח) וזכר שכאשר ראהו איש מהעם אשר נזדמן אצלו שהיה עושה זה, אמר אליו דע נא וראה מה אתה עושה כי השבע השביע אביך את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם היום, ואמרו עוד ויעף העם, כתב רבי דוד קמחי שהם דברי האיש גם כן, ויאמר שהעם יעף ועכ״ז לא אכלו דבר מפני השבועה וזה אין ענין לו, כי איך ידע האיש שעיפו שאר האנשים? וגם יחסר הגזרה בכתוב והיה לו לומר ויעף העם ולא אכל מפני השבועה. אבל אחשוב שהאיש אמר השבע השביע אביך והוא היה סבה לשיעף העם. (כט) ומפני זה השיבו יונתן עכר אבי את הארץ, רוצה לומר בלבל את תשועת ישראל במים העכורים, ומה לנו בתת בזה טענה כי אם המוחש שהוא מה שלא יכזב? ראו נא כי אורו עיני לפי שטעמתי מעט דבש הזה, ואם המאכל המעטי הזה האיר עיני ונתן ליעף כח. (ל) כ״ש וכ״ש שהיה לו אכל העם הזה משלל אויביו בר ולחם ומזון שבלי ספק התחזקו והיו לבני חיל ותתרבה המכה בפלשתים ולהעדר המזון נלחשו הלוחמים ולכן עתה לא רבתה מכה בפלשתים, ואפשר עוד לפרש כי עתה לא רבתה בתמיהה. האם עתה אם היו העם אוכלים לא רבתה מכה בפלשתים? באמת אכילתם וחזקם היתה מרבה המכה: (לא) וזכר הכ׳ שצדקו דברי יונתן שהכו ביום ההוא בפלשתים ממכמש שהיה המקום אשר היו יושבים שמה עד אילונה שהוא שם מקום, וידמה שהיה מרחק קצר ועכ״ז ויעף העם מאד להעדר המזון כדברי יונתן: (לב) ויעש העם אל שלל וגו׳. זכר שלקח העם והסיר מהשלל צאן ובקר וישחטו ארצה ויאכלו על הדם. (לג) ושהגידו לשאול הנה העם חוטאים להשם לאכול על הדם, ויאמר אליהם בגדתם גולו אלי היום אבן גדול. (לד) ואמר שאול לעבדיו פוצו בעם, רוצה לומר שיעברו בתוך המחנה ויכריזו הגישו אלי איש שורו ואיש שיהו ושחטתם בזה ואכלתם ולא תחטאו להשם. והנה ענין החטא והבגידה הזאת מה הוא ומה הנרצה באמרו לאכול על הדם ובאיזה זמן נעשה זה, הנה חכמינו ז״ל אמרו במסכת זבחים (פרק י״ד ק״כ ע״א) שחטאו בשחיטת קדשים שהיו מקדישים שלמים ואוכלים לפני זריקת הדם, וזהו שאמר ויאכל העם על הדם, שהיו אוכלים קדשים ועדין הדם במזרק, ושלכן צוה על האבן הגדולה כדי לזרוק עליה דם והקטר חלבים. ורש״י כתב שאמר צאן ובקר פירושו צאן ובני בקר, ושהיו אוכלים ושוחטים אותו ואת בנו ביום אחד ולכן קראם חוטאים. ורד״ק כתב שהיה החטא שלהיותם רעבים היו שוחטים בארץ ולא היה הדם נגר ומתמצה יפה והיה נבלע בבשר, ולפי שזה סבב היותם שוחטים ארצה, לכן צווה שאול לגלול אבן גדולה ולשחוט עליה כדי שיהא הדם נגר ומתמצה היטב, ומדברי חכמינו ז״ל הוא גם כן בויקרא רבה (סוף פרשת כ״ה ובמ״ר פ״י רל״ו) והנה יקשה לכלם אמרו ויאכל העם על הדם, ואמר והנה העם חוטאים להשם לאכול על הדם, ויורה שלא היה החטא בזריקה ולא בשחטם אותו ואת בנו ולא בשלא היה הבשר מתמצה מהדם, ולכן היותר נראה הוא שהענין כפשוטו, והוא שישראל להיותם במחנה רעבים גם צמאים היו שוחטים צאן ובקר והיו אוכלים שם על הדם, רוצה לומר אצלו וסביבו, ולפי שהתורה צותה (ויקרא י״ט כ״ו) לא תאכלו על הדם נחשב להם לעון, וזהו שאמר לאכול על הדם, ועם היות שהיתה הכוונה בצווי האלהי לשלא יסתבכו באמונות הנפסדות שהיו אז לאנשים שעושים זה, וכאן לא עשאוהו ישראל כי אם בחפזון ומרוצה ומחוסר כל, הנה חשש שאול על היות הדבר מפאת עצמו עון פלילי, ולזה צוה שיגולו אבן גדולה במקום נפרד, וצוה לאנשיו שיפוצו בעם אנה ואנה ויאמרו אליהם שיגישו אליו איש שורו ואיש שיהו ושישחטם שמה ואז יאכלו אותו במקומם ולא יחטאו להשם לאכול על הדם, כי יהיה מקום השחיטה רחוק ממקום האכילה ולא ימשך היותם שם אוכלים על הדם. ואמנם מתי היה זה כלו, אין ספק שלא היה ביום המלחמה, כי כלם שמרו תעניתם כראוי ביום ההוא ולא אכלו כלל כמו שנזכר, אבל מיד כשהחשיך הלילה התחילו לשחוט ולאכול על הדם, ואז מיד הוגד הדבר הזה לשאול וצוה לגול האבן, וזהו שאמר ויגשו כל העם איש שורו בידו הלילה וישחטו שם. הנה ספר שהיה כל זה בלילה ומיד אחרי האכילה באותו לילה אמר שאול נרדה אחרי פלשתים לילה, ר״ל אחרי שכבר אכלתם נרד ונרדוף אחריהם בלילה הזה ונבוזה בהם עד אור הבוקר, והותרה בזה השאלה השלישית: (לה) ואמנם אמרו ויבן שאול מזבח להשם אותו החל לבנות מזבח, פירש רש״י ורד״ק שאותו מזבח היה הראשון שבנה שאול, כי מה שהקריב קרבנות בגלגל מצא שמה מזבח בנוי, ולזה אמר אותו החל. ובמדבר סיני רבה (פרשה י׳ רל״ו) ר׳ יוסי אומר הוא החל לבנות מזבח במלכים. ועוד אמרו בדרש (ועיין רד״ק) הוא החל לבנות מזבח הוא בעצמו נתן האבן הראשה ואחר כך בנו הבונים אותו מזבח והשלימוהו עד כלותו, ור׳ יודן אומר (מדרש שמואל פרק י״ז) שנתן נפשו על השחיטה שהוא צורך מזבח, לפיכך העלה עליו הכתוב כאלו אותו החל לבנות מזבח. והיותר נכון הוא שאמר שהאבן הגדולה אשר צוה שאול לגול וששחטו שם איש צאנו ואיש שורו עשה ממנו מזבח להשם, ואותו האבן אותו היום החל שאול לבנות מזבח ממנו להשם אבל לא נשלם אז, לפי שאמר שאול נרדה אחרי פלשתים לילה וגו׳, ומפני אותו העסק לא כלה המזבח שהתחיל, כי היה נחפז לרדוף אחרי פלשתים, אך היתה האבן ההיא תחלת הבנין ושם בנה אחרי כן המזבח להזכיר הנס שנעשה לו באותו מקום ולתת תודה להשם אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו. הנה הותרה בזה השאלה הרביעית כפי פשט הכתובים: (לו) ויאמר שאול נרדה אחרי פלשתים וגו׳. ספר שאמר שאול אל העם באותה לילה אחרי אכול ואחרי שתה נרדה אחרי פלשתים ונבוזה בהם עד אור הבוקר ולא ישאר בהם איש, וישראל ענו כל הטוב בעיניך עשה: וזכר שהכהן אמר לשאול נקרבה הלום אל האלהים, רוצה לומר למה תעשה מעשיך כפי הרצון הפשוט ולא תשאל באלהים כדי שתהיה השגחתו דבקה בך? וזהו נקרבה הלום אל האלהים שיתקרבו אליו וישאלו בו ויעשו מאמרו. (לז) ואז מכח דברי הכהן שאל שאול באלהים האלך אחרי פלשתים ולא ענהו ביום ההוא, ושאול כשראה זה הבין שחרה אף השם בהם ושהיה החטא חדש אצלם אחרי אשר באה התשועה אליהם. (לח) ולזה צוה גשו כל פנות העם, ופירשו בו המפרשים ראשי העם, כמו הפנה לקיר. ואני אחשוב שהכתוב כפשוטו שהיו השבטים חונים כל אחד ואחד בפאה בפני עצמו נבדלים אלה מאלה, וצוה שיבואו אותם הפנות לא הראשים לבד כי אם כקטן כגדול איש לא נעדר על פנותיהם לראות במה היתה החטאת הזאת, רוצה לומר מי אשר סבב שלא יענהו השם: (לט) והנה אמר כי חי השם המושיע את ישראל כי אם ישנו (רוצה לומר החטאת) ביונתן כי מות ימות. (מ) ואמר עוד אתם תהיו לעבר אחד ואני ויונתן בני לעבר אחר, וזה אינו כפי הראוי ולא כפי המנהג הגורל, והסבה בזה אצלי הוא כי הוגד קודם לזה בסתר לשאול שאכל יונתן הדבש, וזה יהיה על ידי האיש אשר ראהו אוכל ושאמר לו השבע השביע אביך וגו׳, ולזה בידיעתו אותו עשה הדבר על ידי הגורל בזה האופן ואומר כי אם ישנו ביונתן בחשבו ובידיעתו שיונתן החוטא, ואולי חשב מה שהיה שהעם יפדוהו ממות ורצה להתחסד בעיניהם. ואפשר עוד לומר שעם היות שלא ידעו, הנה עשה הדבר בזה האופן כדי שיראו כל ישראל שהוא משוה עצמו ויונתן בנו עם כל איש הקטון שבישראל בענין הגורל, ואם יפול עליו ועל בנו יעשה משפט וצדק, ואם יפול על העם יבדיל ביניהם בין שבט ושבט משפחה ומשפחה איש ואיש, ועם זה הותרה השאלה החמשית: (מא) והנה התפלל שאול אל השם הבה תמים, רוצה לומר שעם היות שלא ענהו באורים והתומים, אמר יהי רצון מלפניו שבגורל יהיה ממנו כל משפטו ולא יפול הדבר במקרה כי אם בהשגחה, וזהו הבה תמים שיפול האמת בגורל: (מב-מג) וספר שנלכד יונתן וששאלו אביו מה עשית ושהגיד לו האמת ואמר הנני אמות, רוצה לומר הנני מוכן למות אם תרצה. (מד) ושאול אמר כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות, ואחשוב שאין המאמר הזה מנהג הלשון בשבועות כמו שכתבו המפרשים, אבל הוא קללה, רוצה לומר כה יעשה אלהים שלא יענני כאשר אשאל מאתו וכה יוסיף לעשות פעמים הרבה אם לא תמות. (מה) והעם הפצירו בדבר ואמרו שאין ראוי שימות יונתן שעשה אותה התשועה הגדולה בישראל ושלא יפול משערת ראשו ארצה, ונתנו הסבה לפי שעם אלהים עשה היום הזה, רוצה לומר שלא היו מעשיו בחטא ובעון אבל מה שעשה מהאכילה עם האלהים ובהשגחתו עשאו ואם כן אינו בן מות, וזה לבאר שאם יונתן אכל האלהים נתנו בלבו, לפי שאור עיניו לא היו אתו וכדי שיתחזק במלחמה רצה האל יתברך באכילתו. ועשו בזה מופת ראיה שלא היה חוטא, כי אם היה חוטא לא היה הקדוש ברוך הוא עושה תשועה בידו וכדברים האלה, ועל פי המשפט הזה פדה העם את יונתן שלא מת, כי שוגג היה ולא נחשב לו לעון לפני האלהים. וחכמינו ז״ל (עיין רש״י) אמרו שעשו העם לשאול התרה לשבועתו. ורד״ק פירש כי עם אלהים עשה, שעשה טובה עם אלהים ועם עמו, ושכל מה שעשה היה בבטחו באלהים. והנה שאול בחר להרוג ליהונתן, אם מפני מה שנשבע כי חי השם המושיע את ישראל כי אם ישנו ביונתן כי מות ימות, ואם גם כן למה שראה שנחשב העון לפני האלהים עד שלא ענהו על ידי האורים והתומים בעבור זה, ולכן אמר אם היה יונתן שוגג ופטור לא היה הקדוש ברוך הוא מסתיר פניו מבית יעקב על זה, ואחרי שנחשב החטא כל כך בעיני המקום שבעבורו לא ענהו יורה שבן מות הוא. האמנם נשאר הספק למה לא השיבו האל יתברך באורים והתומים בהיות יונתן שוגג? כמו שהעיד הכתוב ויונתן לא שמע בהשביע אביו וגו׳. וכתב הגאון רב סעדיה ז״ל שהיה זה כדי להראות לעם ששוגג היה, כי היה אומרים משוא פנים יש בדבר, כי בן המלך עבר על החרם ולא נענש ואלו חטא אדם אחר היה נענש, והם לא היו יודעים שלא היה שם יונתן בשעת השבועה, וכאשר לא נענה באורים והתומים הוצרכו להפיל הגורל ולדעת מי אשר חטא ונפל על יונתן, וחקרו ודרשו ומצאו כי לא היה שם בשעת שבועה ושהיה שוגג, וטעם חלוש הוא מאד. ואני אחשוב שלא נענה שאול באורים ותומים לא בחטאת יונתן כי אם בחטאת עצמו, על אשר עבר את פי השם בגלגל כמו שנזכר, ולפי שהתשועה הזאת לא נתנה הקדוש ברוך הוא על ידו כי אם על יד יונתן וזכותו, לכן כאשר שאל אם ירדוף אחרי פלשתים לא השיבו הקדוש ברוך הוא להורות שלא יחפוץ בו ולא ירצה ברדיפתו, והוא חשב שהיה זה בסבת אדם שחטא שם באכילה, וכאשר שאל מאת השם על ידי הגורל הבה תמים, רוצה לומר האוכל, נלכד יונתן, לפי שהוא היה איש צדיק ותמים היה בדרכיו, להודיע שלא נעדרה תשובת האורים בעון האכילה כמו שהיה חושב שאול, כי היה יונתן האוכל והיה שוגג, אבל היה בחטאת שאול עצמו ולא על האכילה, ולזה טענו ישראל בעבורו שאין עליו חטא משפט מות, והותרה עם זה השאלה הששית: ובמדרש שמואל (פרשה י״ז) אמרו ויפדו העם את יונתן, נתנו משקלו זהב ופדאוהו. ור׳ יוחנן וריש לקיש, ר׳ יוחנן אומר וכי לחם אכל והלא דבש אכל? ור׳ שמעון בן לקיש אמר וכי אכל? והלא מטועמת טעם? ולא כן אמר ר׳ אבא חסידא בשם ר׳ זעירא המטועמת אין בו לא משום אכילה ולא משום שתיה ולא משום הפסק תענית ואינה טעונה ברכה? הוי ויפדו העם את יונתן ולא מת: (מו) ואמר עוד ויעל שאול מעל פלשתים ופלשתים הלכו למקומם, אחשוב שהבין שאול הסבה אשר בעבורה לא ענהו האל באורים והתומים, שהיה להיותו נזוף ושלא רצה השם לתת הפלשתים אז בידו, ולזה עלה מעל הפלשתים כי לא היה זכותו לכך והם הלכו למקומם, ועל כיוצא בזה אמר החכם (משלי י״ט כ״א) רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום: (הקדמה) הפרשה השביעית בבני שאול ואשתו ושריו, והנבואה שבאהו על מלחמת עמלק וענין אותה המלחמה ומה שחטא בה וענשו. תחלת הפרשה ושאול לכד את המלוכה, עד וילך שמואל הרמתה וגו׳, והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות: השאלה הראשונה במה שזכר בבני שאול ושריו, אם בבניו שלא זכר בהם אישבשת עם היותו כבר נולד בהכרח, ובמה שלא זכר גם כן יונדב וזכר ישוי, ואין ראוי שנתפייס עם מה שכתב רד״ק שזכר אלו לבד לפי שהיו יוצאים עמו למלחמה, כי הנה זכר גם כן הבנות ובנותיו לא היו יוצאות עמו למלחמה. ויקשה עוד למה זכר בכלל השרים אבנר קודם קיש וקודם נר שהיו אבי שאול ואבי אבנר? וחשב רלב״ג שעשאו להיות קיש אדם פחות, כמו שאמר (סימן י׳ י״א) מה זה היה לבן קיש, והוא דבור בטל, כי קיש היה גבור חיל, ולא אמרו מה זה היה לבן קיש כי אם לפי שלא היה יודע בנבואה לא לפחיתותו בענין המעלה והכבוד: השאלה השניה למה צוה יתברך להכרית זרעו של עמלק? אם בתורה שאמר (שמות י״ז ט״ו) כי יד על כס יה מלחמה להשם בעמלק מדור דור, ואמר (דברים כ״ה י״ט) תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח, ואף על פי שידענו שעמלק יצא ונלחם בישראל לא ידענו למה צוה יתברך כל כך על החרמתו? כי אם נלחום נלחם בישראל הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו שחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, ולמה יענישהו יותר? האם צוה בזה על המואביים ועל שאר העמים שנלחמו עם ישראל? ולמה אם כן יוחד העונש בזה בעמלק לבד עד שצוה לשאול בתחלת מלכותו עתה לך והכית את עמלק וגו׳? והספק הזה אינו מיוחד למקום הזה כי הוא כולל גם כן לצווי התורה האלהית: השאלה השלישית במה שצוהו והחרמת את כל אשר לו וגו׳, והמתה מאיש ועד אשה וגו׳ מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור, והנה התורה האלהית צותה שנחרים את זכר עמלק אבל לא צוה שנחרים את כל אשר לו ולא אסר שללו על ישראל, וטוב הוא שיאכלו שללו וגם ישימו בכליהם, ויקשה אם כן למה שמואל הנביא הוסיף בעונשו באסור שללו במקום הזה? עד שנענש שאול בעבור שחמל על מיטב הצאן, וכן תמצא בענין המן שאמר (אסתר ט׳ י׳) ובבזה לא שלחו את ידם, וראוי שנדע סבתו: השאלה הרביעית בעונש שאול המופלג שנענש על חטא קטן, והוא אמרו יען מאסת את דבר השם וימאסך השם ממלך וגו׳, והחטא הזה היה קטן מאד אחרי שנלחם מלחמות השם ועשה מלחמת עמלק כמו שצוה, ואף שלקח מהשלל לא היה אותו עון ראוי לעונש מופלג כזה שימאסהו השם ממלך על ישראל, והנה מצינו שדוד הרג את אוריה בחרב בני עמון וישכב את אשתו והוא היה עון פלילי ולא קרע השם את מלכותו מעליו, ולמה שאול שעשה חטא נקל נענש הרבה? האם היה משוא פנים בדבר, אף שהעם גם כן חטא בזה ולמה לא נענשו ונענש שאול לבדו? השאלה החמשית באמרו קרע השם את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך, והנה הגזר דין הזה כבר נגזר על שאול בעון מה שחטא בגלגל, כמו שאמר שם ועתה ממלכתך לא תקום בקש השם לו איש כלבבו ויצוהו ה׳ לנגיד על עמו וגו׳, ואם נגזר זה כבר שם עליו על מה שחטא בגלגל שלא קיים דבר השם והעלה העולות קודם ביאת שמואל, איך על עון עמלק נענש באותו עונש עצמו? והיה אם כן עונש אחד לשני חטאים מתחלפים, ולמה אמר כאן נחמתי כי המלכתי את שאול למלך ולא אמר כזה בעון הגלגל? עם היות ששם נגזר אותו עונש עליו גם כן ולא זכר שם שניחם מהמלכתו: השאלה הששית באמרו וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם, והנה במה שקרע השם מלכות ישראל מעל שאול ניחם הקדוש ברוך הוא, כמו שאמר נחמתי כי המלכתי את שאול למלך, ואם כן איך יאמר בזה כי לא אדם הוא להנחם, כי הוא היה מתנחם ממה שהמליכו, ואם ניחם מההמלכה למה לא ינחם מהעונש? ושניהם שוים בדבר. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם: (מז) ושאול לכד את המלוכה על ישראל וגו׳. כתבו המפרשים שפירוש לכד את המלוכה התחזק במלוכה, להיותו בידו בלי שום פקפוק, כי ראו כל ישראל שהיה מצליח במעשיו ובמלחמותיו. ואחשוב שלפי שזכר שהיה שאול בראשונה גם אחרי המשחו והמלכתו הולך אחרי הבקר, ספר כאן שאחרי מלחמת הפלשתים לכד המלוכה, רוצה לומר שהתנהג בכבוד המלכות ובהדר הממשלה ושלא חשש עוד לצרכיו ולא להלוך אחרי הבקר, אבל נלחם בכל אויביו ובכל אשר יפנה ירשיע, רוצה לומר יחריב האויבים וירשיעם, או יהיה יושיע שהיה תמיד מכוון להשחית ולהחריב בהיותו בוחר ברע ובהרשיעו בכל אשר יפנה. (מח) ולפי שהיה עם עמלק אנשים גבורים מאד אמר ויעש חיל ויך את עמלק, שחיל רב עשה בהיותו מכה את עמלק, ואמרו ויצל את ישראל מיד שוסהו הוא להגיד שבהכותו את עמלק לא התעורר להמחות שמו ולהחרימו, כי אם להציל את ישראל מיד שוסהו, ולזה היה מכה בעמלק. ואמרו בכאן ויך את עמלק לא אמרו על המלחמה שעשה עם עמלק במצות שמואל כמו שכתב רבי דוד קמחי בפירושו, כי אם על מה שנלחם עמהם קודם לזה פעמים אחרות: (מט) וזכר שהיו לשאול בנים ובנות יונתן הבכור וישוי (שהוא אבינדב הנזכר במלחמה, כי שני שמות היו לו ישוי ויונדב) השני ומלכי שוע השלישי, והיו לו גם כן שתי בנות מירב ומיכל. והנה יראה שלא זכר מהבנים כי אם אשר לא ירשו מלכותו, והם השלשה בנים שמתו עמו במלחמה, אבל אישבושת אשר מלך אחריו לא זכרו כי הוא היה מלך והספר יגיד ענינו אחרי זה. ובדברי הימים (סימן ח׳ ל״ג) נקרא איש בעל, והסבה בזה אבאר בספור אישבשת. (שמואל ב כ״א) וכן הבנות בנותיו שלא ירשו המה ובניהם מלכות ושררה זכרם הנה, כי מירב הרגו בניה על עון הגבעונים כמו שיספר אחר זה (שמואל ב כ״א), ומיכל לא היה לה ולד עד יום מותה. הנה אם כן נזכרו כאן כל הבנים והבנות שלא זכו לממשלה ולזה לא זכר בתוכם אישבשת, ולא זכר בני רצפה כי לא היו עדין נולדים, וזכר לבד הבנים והבנות אשר היו לו אז בהמלכתו שכלם ספו תמו מן בלהות: (נ) וכן זכר שם אשתו ואולי היו הבנים והבנות האלה בני האשה הזאת והיה אישבשת בן אשה אחרת ולזה לא זכרו כאן בתוכם, ולהיות אלה כלם בני אשה אחת הביא אחרי זכרונם מי היתה אמם. ואחר זה זכר שהיה אבנר בן נר שר צבאו: (נא) ואמנם מה שאמר עוד וקיש אבי שאול ונר אבי אבנר, אינו לספר שהיו הם מכלל השרים כמו שחשב רלב״ג, אבל לפי שאמר שהיה אבנר בן נר, ספר הקורבה אשר היה בין אבנר ושאול, ואמר שהיה קיש אבי שאול ונר אבי אבנר והיו אם כן אבותיהם אחים, ואביאל ידמה שהיה הזקן אבי קיש ואבי נר, וכל זה זכר לספר יחוסם. ולהיות שאול גבור חיל ובניו אנשי גבורה ושר צבאו כאריה ביער. (נב) לכן היתה המלחמה חזקה על פלשתים כל ימי שאול, וכל איש גבור חיל ובן חיל שהיה רואה שאול היה מאסף אותו אליו לעשות מלחמותיו: והותרה השאלה הראשונה:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144